בסקיאט, הבננה וההונאה הגדולה: האם איבדנו את היכולת להעריך אמנות?
בימים אלו, כשיצירה של ז'אן-מישל בסקיאט עומדת להימכר ב-50 מיליון דולר, ובננה מודבקת לקיר נמכרת ב-6 מיליון, הגיע הזמן להפסיק לדבר על אסתטיקה ולהתחיל לדבר על הונאה.
המיתוס שדרס את המיומנות
הדיון על בסקיאט חושף פצע פתוח. מצד אחד, אמן שהיה בן טיפוחיו של אנדי וורהול, ונהנה ממיתוס של "אמן רחוב, שחור, מסומם, שמת בגיל 27" ונחשב ל"כוכב עליון". מצד שני, מאות אמנים בעלי יכולת טכנית ורעיונית גבוהה פי כמה – כמו למשל דור "העלייה הרוסית" של שנות ה-90 – שנותרו בשוליים של שוק האמנות. יוצרים אלו, בעלי הכשרה אקדמית וירטואוזית, שלא הצליחו להתפרנס מאמנותם רק כי לא התאימו ל"אופנה האוצרותית" או שלא החזיקו בסיפור חיים דרמטי.
הדוגמה הבולטת למצב הזה הוא כמובן ואן גוך, שמכר כנראה רק יצירה אחת בחייו, הפך לאייקון רק בזכות ה"ניהול הנרטיבי" של גיסתו, אשת אחיו טאו. נראה שבעולם המודרני, ה"סיפור" חשוב יותר מהיצירה.
מהבננה ועד הקריפטו: שיא האבסורד
אם בסקיאט נראה לכם מוגזם, קבלו את "קומיקאי" – יצירתו של מאוריציו קטאלאן המורכבת מבננה אמיתית מודבקת לקיר עם סרט הדבקה. היצירה נמכרה לאחרונה ב"סות'ביס" לאספן סיני תמורת למעלה מ-6 מיליון דולר!
האספן הצהיר: "העבודה הזאת מייצגת תופעת תרבות שמחברת בין עולמות האמנות, הממים וקהילת הקריפטו. אני מאמין שהיא תהפוך לחלק מההיסטוריה". וכדי להשלים את הקרקס, אותו אמן מכר ב-60,000 דולר נוספים "מרשמים מדויקים" ליצירה – מעין תחליף לעותקים, שהרי מדובר באמנות מתכלה.
האם זו עדיין אמנות?
כשאנחנו משלמים מיליונים על "מרשם" להדבקת בננה או על גרפיטי שנשען על מיתוס ביוגרפי, האם אנחנו קונים אמנות או שאנחנו משקיעים ב"מניות תרבותיות" שלי הן נראות ריקות מתוכן.
האם היכולת לצייר, הדיוק, השליטה בחומר והעומק המצטבר של 60 שנות יצירה הפכו ללא רלוונטיים בעולם שמעריץ ממים ופרובוקציות?
מה דעתכם?
האם מדובר בשיא של חופש אמנותי ורעיוני, כלומר "אמנות קונצפטואלית לגיטימית", או ששוק האמנות הפך לבורסת הימורים, בה הקשר בין כישרון לערך כלכלי מקרי בהחלט? האם הייתם משקיעים באמן שמקדיש את חייו לליטוש הטכניקה, או בבננה שתירקב תוך יומיים אבל "מייצגת תופעה"?
כתבו בתגובות – האם זו גאונות או ההונאה האמנותית הגדולה בהיסטוריה?