עובש מסוג חדש.

בשנתיים שלש האחרונות נתקלתי בהופעת עובש מסוג חדש, המקרה האחרון היגיע אלי השבוע, זאת יצירה שצוירה בטכניקה מעורבת של גואש פסטל בת כמאה שנה ,היצירה הודבקה בעבר ע"ג קרטון אפור עבה. ראינו תפטיר (מיצליום) לבן-שקוף דמוי קורי עכביש על גבי יצירה, (ראו צילומים).
למרות שהיצירה עברה סטריליזציה ב UVC לפני כשנתיים ונשמרה בתנאי בקרת אקלים – העובש התחיל וממשיך להתפתח!
התיעצתי ארוכות עם חברתי ג'מיני ומסתבר שהתופעה מוכרת היטב.
במחקרים בשימור מונע שנעשו בשנים האחרונות, מובילות בדיוק לנקודת התורפה, של תקני האקלים המסורתיים, כי פטריות קסרופיליות קיצוניות (Obligate Xerophilic Fungi) מתנהלות בצורה שונה לגמרה.
אבחון חזותי ראשוני מתוך הצילומים שפרסמתי:
- מורפולוגיה וצבע התפטיר: בניגוד לעובשים המזופיליים הקלאסיים (כגון Penicillium או מיני Aspergillus נפוצים) הזקוקים ללחות גבוהה ומייצרים נבגים בגווני ירוק, צהוב או שחור, המושבות המוקפות באדום (הסימון שלי ע"ג התצלומים) מציגות תפטיר לבן, חסר פיגמנט (Hyaline mycelium) ובעל מבנה קורי אופייני. זהו סימן ההיכר המובהק של פטריות קסרופיליות, שמתפתחות לאט מאוד בתנאי יובש יחסי, ואינן מייצרות את הפיגמנטציה המוכרת.
מחקרים מרכזיים מהשנים האחרונות על התפתחות עובש באזורים מבוקרי אקלים
בשנים האחרונות פורסמו מספר מחקרים פורצי דרך במוזיאונים ובמעבדות שימור שהוכיחו כי שמירה על לחות יחסית (RH) מתחת ל-60% ואף מתחת ל-50% אינה מונעת לחלוטין התפתחות עובש:
- המחקר הדני פורץ הדרך – Bastholm et al. (2022), Journal of Cultural Heritage: החוקרים חקרו התפרצות מסתורית של מושבות עובש לבנות ושקופות על גבי פריטי מורשת במחסן מוזיאלי חדיש ומבוקר אקלים בדנמרק, שבו נשמרה הלחות היחסית בעקביות מתחת ל-60% RH וללא כל נזילות או לחות מבנית. ריצוף גנטי (DNA) חשף כי האחראיות להתפרצות הן פטריות קסרופיליות מסקציית Aspergillus sect. Restricti – ובראשן Aspergillus halophilicus ו-Aspergillus vitricola. החוקרים הדגישו ממצא קריטי למשמרים: דגימות מעבדה רגילות (על מצעי אגר סטנדרטיים כמו DG18) הניבו תוצאה שלילית (אפס צמיחה), משום שפטריות אלו מתות בסביבה לחה מדי. המחקר קבע כי הנחיות השימור המקובלות אינן מספקות הגנה מפני מינים קסרופיליים.
- מחקר על ציורי שמן – בבקרת אקלים – Zalar et al. (2023), Frontiers in Microbiology: במחקר מקיף שבדק 24 ציורים שמן היסטוריים השמורים במחסנים מבוקרי אקלים, זוהו 32 מיני Aspergillus, מתוכם 9 מינים קסרופיליים שתועדו לראשונה על גבי ציורים. המין הדומיננטי ביותר היה Aspergillus vitricola (ולצדו A. destruens), שיצר תפטירים לבנים-אפרפרים דמויי קורי עכביש על גבי שכבות הצבע, במיוחד לאורך סדקים, דבקים אורגניים, תאית וחומרי קישור חלבוניים – גם כשהלחות בחדר עמדה בתקנים.
- מחקר מוזיאון אוניברסיטת טוקיו (UMUT) – (2026), Mycoscience: במחקר שפורסם לאחרונה נבדקו פריטי נייר וספרים שאוחסנו במחסן מוזיאלי תחת בקרה קפדנית של מתחת ל-20°C ומתחת ל-50% RH. למרות היובש המבוקר, התפתח עובש נראה לעין. אנליזה מטא-גנומית הראתה כי המין Aspergillus halophilicus היווה מעל 90% מכלל ה-DNA הפטרייתי על גבי היצירות (לצד A. vitricola), מה שמוכיח שמינים עמידי-יובש אלו מסוגלים לשגשג לאט לאורך שנה-שנתיים גם בסביבה מתחת ל-50% RH.
- סף פעילות המים () – Microbiology and Molecular Biology Reviews (2024): סקירה מקיפה בתחום הביו-דטריורציה של נכסי תרבות הראתה כי A. halophilicus הוא מהאורגניזמים הקסרופיליים הקיצוניים בטבע, המסוגל לנבוט ולצמוח ברמת פעילות מים () נמוכה עד כדי 0.651 (המקבילה ללחות שיווי-משקל מקומית של כ-45%, ואף נמוך מכך בנוכחות מלחים או מומסים היגרוסקופיים.
מדוע זה קרה דווקא ביצירה הזו (שילוב של סטריליזציה, ומיקרו-אקלים מבוקר)?
- סטריליזציה אינה מעניקה חסינות שיורית: בין אם הסטריליזציה בוצעה באנוקסיה, קרינה או טיפול כימי נדיף, היא משמידה את הנבגים והתפטיר הפעילים ברגע הטיפול, אך אינה משאירה הגנה ארוכת טווח. יתרה מכך, תפטיר מת או חומרי הדבקה/פסרטורה שעברו שינוי כימי קלוש הופכים תוך 18–24 חודשים למצע מזון זמין עבור נבגים קסרופיליים הנישאים באוויר החדר.
- חשיפה לנבגים קסרופיליים: בסביבות ממוזגות ומבוקרות לחות, הפטריות המזופיליות הרגילות מדוכאות, ולכן דווקא נבגי הפטריות הקסרופיליות (המצויים באבק הבית ובמערכות מיזוג) נהנים מהיעדר תחרות ביולוגית. ללא עטיפה אוטמת, הנבגים חודרים דרך מרווחי הנשימה של המסגרת ושוקעים על פני השטח.
- מלכודת המיקרו-אקלים שבין הזכוכית לפספרטו: חיישני האקלים בחדר מודדים את האוויר הפתוח, אך לא את המיקרו-אקלים הכלוא בתוך המסגור. תנודות טמפרטורה קלות (למשל כיבוי מיזוג בלילה או תלייה על קיר חיצוני) גורמות לזכוכית או לקרטון הפספרטו להגיע מקומית לנקודת עיבוי מיקרוסקופית, המעלה את פעילות המים () בשולי הפספרטו מעל סף ה-0.65 ומאפשרת נביטה איטית.
המלצות להמשך טיפול ומניעה – מה אפשר לעשות במצב של נגיעות:

- בידוד וניקוי יבש: פתיחת המסגור בסביבה מבוקרת, שאיבת המושבות באמצעות שואב מיקרו-HEPA (ללא הברשה שתפזר נבגים לתוך סיבי הצבע והנייר) וניקוי ממוקד תחת סטריאו-מיקרוסקופ.
- טיפול במצע הפספרטו ובגב המסגרת: החלפת הפספרטו לחומרים נטולי חומצה וליגנין (Conservation Board), ושקילת איטום גב המסגרת בחסם אדים (כגון Marvelseal) בתוספת לוח בופר סופח לחות (כמו Art-Sorb המכויל ל-45%–50% RH) כדי למנוע תנודות מיקרו-אקלימיות בין הזכוכית ליצירה.
היות וסביר להניח שבעומק הנייר והקרטון עליו מודבקת היצירה (במקרה הזה) נשארו נבגים שלא נקטלו ע"י UVC היא בדיוק ההסבר המדעי לכשל הנקודתי הזה, למרות הפרוטוקול המוקפד שיושם (של סטריליזציה, סגירה הרמטית ולחות מבוקרת).
הנה המנגנון הפיזיקלי והביולוגי שמסביר למה העובש הצליח להערים על המסגור המשמר במקרה הזה:
- חוסר החדירות של קרינת UVC ו"אפקט הצל" (Shadowing Effect) קרינת UVC (לרוב סביב 254 ננומטר) מצוינת לעיקור משטחים חלקים, זכוכיות או אוויר זורם, אך כושר החדירה שלה לחומרים נקבוביים כמו נייר, קרטון (פספרטו) או שכבות צבע הוא אפסי. הקרינה נעצרת בשכבת המיקרונים העליונה של החומר. נבגים שמסתתרים בין סיבי הנייר, מתחת לחומרי הקישור של הצבע, או בעובי ליבת קרטון או הפספרטו – מוגנים לחלוטין. בשימור נייר, מספיק שעובי סיב תאית אחד יסתיר את הנבג ממקור האור, כדי שהנבג ישרוד.
- עמידות ביולוגית לקרינה נבגי עובש (לעומת חיידקים) קשים מאוד להשמדה באמצעות UV. רבים מהם, במיוחד פטריות קסרופיליות (אוהבות יובש), מצוידים בדפנות תא עבות, במלנין ובפיגמנטים בולעי קרינה שמגנים על ה-DNA שלהם. כדי להרוג נבגים כאלה נדרש מינון קרינה (UV Dose) גבוה מאוד, שעלול בעצמו לגרום לנזק פוטוכימי (דהייה או פריכות) לפיגמנטים ולנייר של היצירה.
- הדינמיקה של לחות בסגירה הרמטית סגירה הרמטית ב-40% RH היא פרוטוקול נכון ומקצועי, אך היא יוצרת מערכת תרמודינמית סגורה. ברגע שהאוויר כלוא, כמות אדי המים בו (הלחות המוחלטת) קבועה. אם המסגרת נחשפת לירידת טמפרטורה קלה (למשל, תלויה על קיר חיצוני קר בחורף, או כיבוי מזגן בלילה), האוויר הכלוא מתקרר. כשאוויר מתקרר, היכולת שלו להכיל אדי מים יורדת, ולכן הלחות היחסית (RH) מזנקת כלפי מעלה. בנקודות המגע שבין הפספרטו לזגוגית נוצר עיבוי מיקרוסקופי מקומי שמעלה את פעילות המים () בסביבת הנבגים הרדומים ששרדו את ה-UVC, ומאפשר להם לנבוט ולהצמיח תפטיר, בדיוק כפי שרואים בתמונות ששלחת.
כיוונים לפתרון והמלצות לפרוטוקול: מכיוון ש-UVC לא חודר לעומק היצירה, משמרים בסביבות אטומות נוהגים כיום להוסיף מערך הגנה פסיבי בתוך הסגירה ההרמטית:
- שילוב בופר אקלימי: הכנסת יריעות סופחות לחות המכוילות מראש (כמו Art-Sorb sheet) לגב היצירה. הבופר יספוג את עודפי הלחות ברגע שהטמפרטורה יורדת, וימנע את זינוק הלחות היחסית שמפעיל את הנבגים.
- סביבה אנוקסית (דלת חמצן): לפריטים רגישים מאוד הממוסגרים הרמטית, שילוב של שקיות קטנות סופחות חמצן (כגון Ageless או RP System) בתוך החלל האטום ימנע התפתחות של עובשים אובליגטוריים (שזקוקים לחמצן), גם אם הלחות עולה.
- יש שני מוצרים עיקריים שמשמשים להורדת החמצן ולבקרה בתוך חלל סגור הרמטית:
- Mitsubishi RP-K, חומר סופח חמצן שלא על בסיס ברזל, ומיועד ספציפית ליצירות אמנות.
- Ageless + RH.
הצירוף Ageless + RH קריטי בשימור אמנות מכיוון שסופחי החמצן הסטנדרטיים (כגון Ageless Z) מבוססים על אבקת ברזל הזקוקה ללחות כדי להתחמצן ולספוח חמצן. [1, 2]
- סף הלחות המינימלי. סופחי Ageless רגילים דורשים לחות יחסית (RH) של לפחות 55% כדי לפעול ביעילות. בסביבה יבשה יותר (הנדרשת לעיתים לחפצי מתכת, קלף או עץ רגיש), קצב ספיחת החמצן יורד משמעותית או נעצר. [1]
- פתרונות לסביבה יבשה. כאשר יצירת האמנות דורשת לחות נמוכה, משתמשים בסופחים ייעודיים שאינם תלויים בלחות הסביבה (כגון סדרת RP System של Mitsubishi המכילה מווסת לחות מובנה, או Ageless FX המופעל על ידי לחות פנימית.
- איזון הלחות במארז. נהוג לשלב בתוך הקופסה האטומה חומרי בופר – כמו סיליקה ג'ל מותאמת מראש – כגון (Artsorb) יחד עם מד לחות (היגרומטר דיגיטלי או כרטיס אינדיקטור לחות), כדי לוודא שסופחי החמצן אינם מייבשים או מרטיבים יתר על המידה את היצירה.
- בנוסף לכך – אקלום כל "החבילה" בחדר ייעודי ללחות הנמוכה הנדרשת וסגירה הרמטית.
אני ממשיך לבדוק את הנושא, ואעדכן אם יהיה משהו מעניין חדש.
מיכאל