מוזאון ואן גוך באמסטרדם הוא אבן שואבת לאוהבי אמנות, הוא גם מוסד בינלאומי שכולל מאות יצירות מקוריות: יותר מ־200 ציורים, 500 רישומים ו־900 מכתבים של וינסנט ואן גוך, ויצירות של בני דורו כמו חברו פול גוגן.
כשביקרתי במוזאון ואן גוך לפני מספר שנים, זכיתי לראות בו תערוכה רטרוספקטיבית של גוסטב קלימט – חוויה עוצמתית שהדגישה בצורה דידקטית נפלאה, איך היצירה האמנותית העולמית מתפתחת, ואיך אמנים משפיעים אחד על השני, ועל התרבות, האופנה והחברה כולה.
קלימט הושפע בין היתר מואן גוך, ואן גוך הושפע בחבריו האימפרסיוניסטים, כלומר הם הושפעו וקיבלו רעיונות אמנותיים מחבריהם האמנים, אך מכאן הם פיתחו את יצירתם למשהו ייחודי אישי כל כך ,שיצירתם הפכה לאבן דרך בעולם האמנות בפרט ובתרבות האנושית בכלל.
לפי הכתבה שפורסמה לאחרונה, המוזאון מצוי במחלוקת מול משרד התרבות ההולנדי לגבי השתתפות המדינה במימון התחזוקה של המוזאון. משפחת ואן גוך, שהעבירה את האוסף לקרן ייעודית בשנת 1962, עשתה זאת מתוך הבטחה שהממשלה תבנה ותתחזק מוזאון ייחודי עבורו. המוזאון טוען כי התחייבות זו כוללת גם סיוע במימון עבודות השימור ההכרחיות היום.
כאן עולה סוגיית השימור המורכבת , שאינה קשורה לתחזוקת בניין המוזאון, : ציוריו המאוחרים של ואן גוך צוירו לעיתים בטכניקת ־ wet-on-wet בצרפתית: alla prima – כלומר, הוא לא המתין לייבוש שכבות הצבע אלא צייר את כל היצירה ביום אחד.
הגישה הזו יצרה אמנם יצירות עוצמתיות, מלאות חיים ואנרגיה, אך השאירה שכבות צבע לא יציבות. הדבר יוצר קשיי שימור עצומים: הציורים זקוקים לתחזוקה שוטפת ולעיתים להתערבויות "מצילות חיים" של ממש – מה שדורש משאבים כספיים רבים.
בעיניי, מדובר בנכס עולמי שאינו שייך רק להולנד. אונסק"ו וגורמים בינלאומיים נוספים צריכים להירתם ולוודא שמוזאון ואן גוך יקבל את התמיכה הדרושה, כך שגם הדורות הבאים יוכלו להתרגש, ללמוד ולהתעשר תרבותית מאותן יצירות כפי שאנחנו מתרגשים מהן היום.
