ציור שבעבר נחגג כיצירה מקורית של רמברנדט, הוגדר מאוחר יותר כהעתק בעייתי וכונה "סוס שחור" אקדמי, חוזר כעת לעין הציבור בדנמרק – הפעם עם הקשר מחקרי חדש וזהירות מתבקשת. היצירה, "מחקר של אדם קשיש" (1645–1649 לערך), מוצגת באוסף הציורים של ניבאגור (Nivaagaard), שם הופקדה לטווח ארוך על ידי בעליה הפרטיים.
המוזיאון אינו מציג את הציור כ"יצירת מופת שהתגלתה מחדש", אלא כעבודה מרתקת שנוצרה ככל הנראה בתוך הסדנה של רמברנדט. הציור מציג אדם מבוגר היושב כשהוא פונה מעט ימינה, מבטו נודד הרחק מהצופה וידו הימנית תחובה בווסט שלו – מחווה שסימלה בתקופה ההיא כבוד, סמכות ואיפוק מוסרי. למרות השלווה שהוא משדר, הציור טעון פסיכולוגית, תכונה המזוהה עמוקות עם רמברנדט וחוגו.
סיפורו של הציור רצוף תהפוכות: בראשית המאה ה-20 הוא נדד בשוק האמנות תחת שמות וייחוסים שונים. בשנות ה-20 הוא הוצע בלונדון כ"רב יהודי" ויוחס לסלומון קונינק, אחד מחסידיו של רמברנדט. בשנת 1935 הוא הופיע בבית המכירות כריסטי'ס, הפעם כרמברנדט מקורי בביטחון מלא, ואף זכה לאישוש מהיסטוריון האמנות הדני הבולט קארל מדסן.
אולם, הביטחון הזה התערער בשנות ה-60. אוצר בכיר בגלריה הלאומית של דנמרק דחה את הייחוס לרמברנדט וטען כי מדובר בהעתק של יצירה כמעט זהה שנמצאת במוזיאון ההרמיטאז'. מאז, הגרסה הדנית נחשבה ל"סוס שחור" – יצירה כה שנויה במחלוקת שעדיף להותירה מחוץ לדיונים האקדמיים.
מחקר עדכני של המומחה יורגן ואדום החזיר את הציור לאור הזרקורים. המסקנה שלו משקפת קונצנזוס אקדמי רחב: אף אחת משמונה הגרסאות המוכרות של מוטיב זה אינה יכולה להיות מיוחסת בוודאות לרמברנדט עצמו. כיום מאמינים כי הגרסאות המובילות הן העתקי סדנה המבוססים על מקור אבוד של המאסטר. המוטיב שייך לז'אנר ה-tronie – מחקר של דמות, הבעה ואור, ולא דיוקן של אדם ספציפי.
עבור מוזיאון ניבאגור, הערך של הציור טמון דווקא באי-הוודאות שבו. זוהי עדות חיה לאופן שבו היסטוריית האמנות פועלת: דרך פרשנויות משתנות, טכנולוגיות חדשות וסטנדרטים מתפתחים של ראיות.
הנה מספר מקרים מפורסמים, בהם יצירות עברו ממצב של משהו שולי ליצירות מופת או להפך:
מהעתק למקור: המקרה המפורסם של טיציאן ומקרים דומים
טיציאן – "ונוס ואדוניס": במשך שנים רבות, גרסה של הציור שהוחזקה באוסף פרטי נחשבה להעתק מאוחר ופחות ערך של המקור שנמצא במוזיאון הפראדו במדריד. אולם, לאחר ניקוי ובדיקות רנטגן ואינפרה-אדום שנערכו בעשור האחרון, גילו חוקרים "שינויי דעת" (pentimenti) של הצייר מתחת לשכבות הצבע. מכיוון שמעתיקים פשוט משחזרים את התמונה הסופית, קיומם של שינויים בתהליך העבודה העיד כי מדובר במקור. כיום, גרסאות מסוימות שנחשבו ל"סדנה" (Workshop) שודרגו למעמד של "יד המאסטר"
רמברנדט – "שאול ודוד":
זהו אחד המקרים המפורסמים ביותר. הציור היה גאוות מוזיאון המוריצהויז (Mauritshuis) בהאג, עד שבשנות ה-60 מומחים קבעו שהוא זיוף או העתק והוא הוסר מהקירות. רק לאחר שמונה שנים של מחקר טכנולוגי מתקדם שהסתיים ב-2015, התגלה כי הציור אכן של רמברנדט, אך הוא עבר שחזור אגרסיבי במאה ה-19 ששינה את פניו וגרם למומחים לטעות.
לאונרדו דה וינצ'י – "סלוואטור מונדי" (מושיע העולם):
זהו המקרה הקיצוני מכולם. הציור נמכר ב-1958 תמורת 45 פאונד בלבד, כי נחשב להעתק גרוע של אחד מתלמידיו של לאונרדו. לאחר ניקוי יסודי ב-2005 וזיהוי טכניקות הייחודיות לדה וינצ'י, הוא הוכרז כמקור. ב-2017 הוא נמכר בסכום שיא של 450 מיליון דולר. כמובן בין לבין עבר רסטוראציה (שיקום) כבדה ביותר, ועל מקרה ספציפי זה, כתבתי כאן מספר פוסטים
מקרים אלו מדגישים את מה שציין המוזיאון הדני: היסטוריה של אמנות היא מדע דינמי, וטכנולוגיה מודרנית מצליחה לעיתים לתקן טעויות הערכה של דורות קודמים.